מכירים את התחושה הזאת שמציפה אותך פתאום, כמו גל חום אבל לא, של כמה אני בת מזל?
ככה הרגשתי כשנפגשנו סוף סוף. 6 אומניות ממקומות שונים בעולם, שמכירות זו את זו למעלה משנתיים, ממפגשי זום אחת לשבועיים. באחד המפגשים עלה הרעיון להיפגש ממש פיזית, ומכאן קצרה הדרך לבחור בטוסקנה כיעד מועדף.
איזה מקום מטורף לצייר בו. הנוף ממש דורש את זה.
6 אומניות פורסות את הציוד שלהן במורד הגבעה, נושמות את המראות המשכרים ומציירות. והתוצאות כל כך שונות זו מזו. אחת מציירת קטן, אחרת - גדול. אחת בשחור לבן, אחרת בצבע. אחת - ציור ייצוגי, אחרת - מופשט. אינסוף פרשנויות. בכל ערב אנחנו נפגשות בסלון של הסטודיו המשותף שלנו, לדבר על העבודות, לשתף בחוויות ובמחשבות. זמן יקר ערך של למידה משמעותית.
כבר כתבתי בעבר על תהליך היצירה. אותם שישה שלבים שמופיעים לא פעם ביצירה הבודדת, כמו גם בתהליך המתמשך. כזכור (ואם לא, כדאי לקרא את הפוסט שנקרא איך מתגברים על תקיעות), זה מתחיל בהתלהבות ובתחושת חדווה מתפרצת, ממשיך בספק שמתדרדר לסף ייאוש ואט אט מתהפך חזרה. זה תהליך אישי וסובייקטיבי אבל כשיש עוד אמנים מסביב ישנה השפעה, כנראה הדדית, על התחושות, על העבודה.
במקרה הטוב זו השראה. במקרה הרע זו קנאה. איפה שהוא ביניהן ישנה השוואה. אותה פרשת מים שתקבע את הגישה, ותבחר בדרך המצמיחה או בזו המשתקת, שעלולה לסחוב אותך לתהומות של תסכול וייאוש.
קראתי באיזשהו מקום על פסיכולוגים שמאמינים שישנם כ34,000 רגשות שונים. אז בטח אפשר למצוא עוד כמה שנכנסות במנעד הזה (ועוד כמה שיופיעו בצידה השני של הסקלה, בין השראה להערצה אולי).
אומרים שקנאה הוא רגש אותו אנו עלולים להרגיש ביחס לאנשים אליהם אנו מרגישים שווים פחות או יותר. כנראה שלא נראה אמן מתחיל שיקנא, נגיד, בפיקאסו.
אבל מה עושים כשבמשך שבועיים של רזידנסי את נמצאת כל הזמן עם אומניות שהן סוג של כמוך??
אני עצמי מנסה להימנע אפילו מלהגיע להשוואה. מנסה לדבוק במחוזות ההשראה החיוביים והמצמיחים.
איך עושים את זה? אני משתדלת:
- לדבוק בתהליך שלי. אם החלטתי שאחקור נושא מסוים בציור, אשאר במסלול שלי.
- אם אני רואה משהו שאני אוהבת אצל מישהי אחרת, אשאל את עצמי מהו אותו הדבר. אנסה להגדיר אותו במילים על מנת שיוכל לשרת אותי ברמת ההשראה ולא חלילה - בחיקוי.
- ללקט מידע טכני. סוג הנייר. סוג הצבע. תהליכי עבודה. וגם רעיונות שמאחורי הדברים. כל אלה מרחיבים דעתו של אדם..
- להיות נדיבה עם מה שאני תורמת לקבוצה. מעבר לכך שזה משרה אווירה טובה, זה מעלה את הערך העצמי במידה שנופלים למחוזות ההשוואה.
- לא לקחת את עצמי יותר מידי ברצינות. מזכירה לעצמי שאני כאן כדי לשחק. כדי ליהנות.
הגענו לשבועיים. זה זמן טוב לתהליך שכזה. הנופים הקסומים מרחיבים את הלב ואת הנשמה, ומאפשרים מפגש שהוא הזדמנות מטורפת ללמידה ולצמיחה.
תודה על שבועיים בלתי נשכחים:
Kommentare