לצייר אחרת

אני יושבת על שפת הנחל עם מחברת סקיצות פתוחה ומנסה לצייר את מה שאני מרגישה. לא נוף. לא עץ. לא שיח. רק את התחושה של המקום. מאז חזרתי מאיטליה – אני מציירת אחרת.

ביצירה, כך מסתבר, נדרש לא מעט אומץ. אומץ להתחיל. אומץ לחשוף. אומץ להשתנות.

אז בחצי השנה האחרונה אני מציירת אחרת. מאז השהייה האמנותית (art residency) שלי באיטליה, עם חברותי האומניות, התחלתי לצייר בחוץ. בחיק הטבע. ליד הבית ורחוק יותר. לא משנה.

מהסטודיו המוגן שבו יכולתי לשלוט בכל פרט, פתאום יצאתי אל הלא נודע. לאור שמש שמשתנה, לרוח שבאה והולכת, לצללים שזזים, לרחשים, להסחות.

מנסה להיות חופשיה, כמו שהייתי בזמן שציירתי בסטודיו. אבל התהליך שונה. ולכן מאתגר.

כמו כל תהליך, הוא לוקח זמן. הרבה זמן. אני לא דוחקת בו. נהנית מהדרך. נהנית מהיציאה לטבע, מריח האדמה, מהעננים המשתנים ואף מצווחות הצפרדעים.

על אף שאני אוהבת לצייר בצבע, אני מקפידה לצייר מונוכרום (שחור-אפורים-לבן) על מנת שלא אסיח את דעתי מהצורות, מהמרקמים, מהקומפוזיציה.

יגיע הרגע גם לעבור לצבע, אבל הוא עוד לא כאן. בינתיים נהנית מהתהליך. וגם לא חוששת לשתף בו.

הלוואי שהייתי כל כך רכה עם עצמי כשהתחלתי לצייר. אני מניחה שזה היה מקל עלי. זה רק מוכיח שאנחנו אף פעם לא מתחילים מאותה הנקודה. גם אם אנחנו לכאורה חוזרים לנקודת התחלה כלשהי, זו לא אותה ההתחלה. ההתחלה הזאת נמצאת במקום אחר בהתפתחות שלנו. כמו ספיראלה. מעגלים, אבל כל פעם ממקום גבוה יותר, כזה שיש בו גם את כל הלמידה מהמעגל הקודם.

שווה.