כבר שנים שאני אופה לחם מחמצת להנאתי ולהנאת משפחתי. זהו תחביב שהתפתח לאיטו, מתוך סקרנות ורצון לחקור את עולם האפייה הביתית. בניגוד לציור או לאמנות אחרת, שבה דעת האחרים פחות קריטית, באפיית לחם חשוב שבני הבית יאהבו את התוצאה - הרי הם הצרכנים העיקריים. למזלי, הם לא רק נהנים, אלא אף הודו שמאז שהתחלתי לאפות, הם מתקשים לאכול לחם אחר. איזו מחמאה!
לאחרונה, פינקתי את עצמי בספר "לחם ומה שחשבתי" מאת רנית שחר וטומא טפרי-שמבלו. הספר מרתק בקלילותו היחסית בהסברת נושאים מורכבים של ביוכימיה. דפדפתי בין העמודים, מוקסמת מהידע העמוק והמפורט על קמחים, אנזימים, טמפרטורות ורמות חומציות. אך פסקה אחת גרמה לי להרהר:
"ייצור הבצק ללחם מחמצת הוא תהליך מורכב הדורש תשומת לב... האופה צריך להביא בחשבון את רמת החומציות בבצק ולשלוט בה."
תשומת לב? רמת חומציות? בקושי הייתי מודעת לכך, ובוודאי שלא מדדתי - למרות שנים של אפייה. ואז חשבתי: אם הייתי יודעת כמה האפייה מסובכת, אולי לא הייתי מתחילה בכלל. אבל אז הבנתי - זוהי בדיוק הנקודה.
זה הזכיר לי את הגישה שלי לציור חופשי. כמה חשובה ההתנסות המעשית, הלמידה דרך ניסוי וטעייה, והשקעת הלב בתהליך. רק אחרי רכישת מיומנות בסיסית כדאי להעמיק בהבנה התיאורטית. בציור, כמו באפייה, לא חייבים להתחיל מלימוד תיאוריות מורכבות של צבע וקומפוזיציה.
ההמלצה שלי? קודם להשתחרר, להתמסר ליצירה החופשית, למצוא את הקול הייחודי שלנו. לתת לידיים לעבוד, לחוש את הבצק או הצבע, להריח את הלחם האפוי או את ריח הצבעים. רק אז, כשנרגיש בנוח עם התהליך, כדאי ללמוד איך לשפר ולחזק את היצירה.
בסופו של דבר, היופי הוא בתהליך עצמו - בגילוי, בהתנסות, ובהתפתחות האישית שבאה עם הזמן. בין אם זה בקערת הבצק או על הקנבס, ההנאה האמיתית היא בדרך. כל כיכר לחם וכל ציור הם צעד קטן בדרך ארוכה של למידה והתפתחות.
אז בפעם הבאה שאתם ניגשים ליצור משהו חדש, זכרו: לא צריך לדעת הכל מראש. פשוט התחילו, תיהנו מהתהליך, והניחו לסקרנות ולאהבה להוביל אתכם. ההבנה העמוקה תגיע בזמנה, ותעשיר את החוויה עוד יותר.