איך יודעים שציור גמור?

כשמציירים ציור ריאליסטי בדרך כלל מתחילים מהסוף. מתחילים מהידיעה לאן אנחנו רוצים להגיע. להגיע לתמונת הנוף או הטבע הדומם שאנחנו רואים מול עינינו. אבל בציור חופשי, שהוא בעצם תהליך של הליכה אל הלא נודע, איך יודעים?

בדרך כלל התהליך מכיל בתוכו שלבים של התאהבות וסלידה (זו מילה קצת קשה אבל לא מצאתי אחרת) לסירוגין. התאהבות בקו, בכתם, בצבע, ובדרך כלל במפגשים שביניהם, וסלידה מהם.

אם כך, אז ברגע הראשון שאנחנו אוהבים את מה שיצרנו, זו סיבה להכריז על הציור כגמור, לא?

אז זהו שלא בדיוק.

מבחינתי התהליך הוא העיקר. נדירות הפעמים שבשכבה הראשונה אחליט שהציור גמור. זה סוג של בזבוז. אם הוא גמור אני צריכה קנבס חדש 😊.

לפעמים זו פשוט הסקרנות שלא נותנת לי מנוח ואני ממשיכה לבדוק ולנסות עוד משהו ועוד משהו. לפעמים הבדיקה הזאת טורפת את הקלפים והציור כמו חוזר כמה צעדים אחורנית. לא נורא. להיפך. זה אומר שהתהליך הוא אותנטי. זה אומר שאני לא מונעת על ידי פחד אלא על ידי סקרנות.

מבחינתי הפחד לקלקל הוא לא סיבה להכריז על הציור כגמור. אז מה כן?

זה מין רגע כזה שבו פתאום הוא נראה גמור. כאילו הציור עצמו מכריז על זה. ולפעמים הוא לוחש את זה כל כך בשקט שאני צריכה זמן כדי להבין. אלה הפעמים בהן הציור עומד ומחכה. לפעמים אחרי זמן מה (זה יכול להיות אפילו כמה חודשים...) אני אבין שהוא באמצע התהליך, ולפעמים אותה לחישה מתעצמת ואני מבינה שהציור גמור.

הרגע הזה הוא רגע קסום. כמו התאהבות בתינוק שזה עתה נולד. הלב מתרחב. אני יושבת מול הציור ונהנית להתבונן בו, ולפעמים זה גם הרגע שבו קופצים להם שמות. עבורי - כשיש לציור שם זה אומר שהוא מוכן והוא יוצא לעולם.

* פרטים על הציור המופיע בראש העמוד