אני עדיין במטאפורה של ההפלגה (מהפוסט הקודם).
גם מי שלא התנסה בכך יכול להזדהות עם הריגוש שבהפלגה (נשים לרגע בצד את מחלת הים...), במסע הזה אל האופק, אל עולמות חדשים. מי שהאדרנלין לא טשטש לו את החשיבה הרציונאלית בוודאי יחוש גם את הפחד המלווה לריגוש הזה. הרגע בו אנחנו עוזבים את הקרקע היציבה, הבטוחה, ומתמסרים לתנודות הגלים... אבל מי שהסקרנות מובילה אותו, מי שמחפש הרפתקה, עניין, ריגוש, חייב לצאת לדרך.
״לא ניתן לגלות אוקיינוסים חדשים, לפני שאוזרים אומץ לאבד את מראה החוף". אנדרה ז'יד
ואם נחזור לעולם היצירה:
כל ציור הוא הרפתקה חדשה, אבל עם הזמן אנחנו מסגלים לעצמנו הרגלי עבודה וטכניקות, שאנחנו מתחילים להרגיש בהם נוח. הציור כבר לא מאיים כל כך. אנחנו מרגישים (כמעט) בטוחים. כמו לחיות ביבשה. מציירים בביטחון, תוך מידה של היכרות עם הסביבה.
העניין הוא שחיים יצירתיים באמת, דורשים מאיתנו לצאת מידי פעם מאזור הנוחות הזה. אנחנו צריכים לאתגר את עצמנו בהתנסויות חדשות. אנחנו צריכים לגלות סקרנות. זו יכולה להיות טכניקה חדשה, חומר אחר, פורמט גדול במיוחד (או קטן במיוחד... או פשוט אחר..) וזו יכולה להיות דרך עבודה אחרת.
כשמנהלת הספרייה המקומית פנתה אלי והציעה לי להציג תערוכת יחיד בחלל הספרייה, החלטתי שאני עפה על זה. לא מציעה לה מאוסף העבודות הקיימות שלי, אלא יוצרת משהו חדש במיוחד לשם. עמדו לפני שלושה חודשים עד ליום הפתיחה. היא חששה שלא אעמוד בלוח הזמנים. זו הייתה הנקודה בה עזבתי את היבשה.
האדרנלין שיבש לי את החשיבה הרציונלית ולא הרגשתי פחד. חודש וחצי אחר כך התערוכה כבר הייתה מוכנה. זה קרה כי העזתי. כי נסחפתי עם הריגוש ונשאבתי ליצירה. גם גיליתי בדרך צורת עבודה חדשה, אותה אני המצאתי. אני מניחה שעשו זאת לפני אבל אני לא הכרתי את זה ומבחינתי אני המצאתי אותה. זה חלק מהריגוש.
אני חושבת שלו הייתי נשארת עם אוסף העבודות שהיו לי קודם, לא הייתי חווה את ההתרגשות הזאת. לא הייתי מרגישה צמיחה.
התערוכה, אגב, קרויה סיפור בהמשכים, והיא עוסקת בנושא הדרך, או התהליך. אבל על כך בפוסט אחר.